טבעונות, אקולוגיה ובעיית הרעב בעולם

מאת: יריב גלבוע

פירושה המילוני של המלה טבעונות לפי מילון אבן שושן הינו תזונה המבוססת אך ורק על מזונות צמחיים בלתי מבושלים. ללא-מילונאים הגדרות רבות אחרות, ולצורך מאמר זה תהיה טבעונות תזונה שאינה כוללת מזונות שהופקו מבעלי חיים - בשר (כמובן כולל דגים), ביצים וחלב . במאמר זה אראה כי הטבעונות יכולה לסייע רבות לאנושות במערכה נגד הרעב ובעד שימור הסביבה.

כבר בשנת 1968 התריע ERLICH במאמרו "הרעב הבא" שאנשים רבים מדי חיים על-פני כדור הארץ, שיותר ויותר אנשים מתווספים אליהם מדי יום ושמקורות המזון אינם מספיקים. התוצאה הבלתי נמנעת היא היווצרות פער בין ייצור המזון לגידול האוכלוסייה, שהרי כדור הארץ מהווה מערכת סגורה המוגבלת במשאביה. הארצות המפותחות מצליחות בדרך כלל לספק את מזונן הודות לטכנולוגיה ולהסכמי סחר (למשל: ישראל מייבאת את רוב הגרעינים שהיא צורכת מחו"ל). אולם גם על הספקת המזון של הארצות המפותחות מאיימים מחסור בדלק ובדשנים, כמו גם זיהום המים, האוויר והקרקע.

א. יעילות הפקת מזון מן החי

נבחן את כדאיות גידול משק החי מבחינה כלכלית-ישירה (יחסי תשומה/תפוקה). הסקירה תהיה פרטנית לגבי דגים, בשר, ביצים וחלב וכללית לגבי מזונות מהחי. הגורם שייסקר יהיה ערכו הקלורי של המזון, ולא החלבון מהסיבות הבאות:

א. ההנחה שחלבון מן החי נחוץ לאדם מבוססת על אמונות שרווחו בעידן שבו מדע התזונה היה בחיתוליו. כיום ידוע היטב שבני אדם יכולים להאריך חיים בבריאות מצויינת בלא לצרוך כלל חלבון מן החי. דוגמא לכך היא הכושים העבריים שמרכזם בדימונה. הם טבעוניים מלידה ובריאותם טובה יותר מהממוצע. קבוצות המזון הנחוצות לאדם הן: דגנים, קטניות, ירקות ופירות.

ב. הבעיה המרכזית באספקת מזון לעולם הינה הקלוריות ולא החלבון. תת-תזונה כתוצאה מחוסר חלבונים, ויטמינים או מינרלים נדירה אם התפריט מספק די קלוריות, וסיבותיה לרוב הן תפריט בלתי מאוזן או ליקוי בחילוף החומרים של הסובל ממנה. לתת-תזונה מחוסר קלוריות לא יועילו חלבונים מהחי, אלא תפריט שיספק די קלוריות.

דגים

הקרפיון הוא דג מאכל מבויית הידוע במהירות גדילתו ובצריכת האנרגיה הנמוכה שלו ביחס לדגים אחרים. לפי ויאולא (ע' 65) בתנאים אופטימליים נותנים 750 גרם מזון (כופתיות וסורגום בעיקר) שערכו הקלורי 3.9ק"ל\גרם, תוספת משקל ממוצעת של של 380 גרם לדג.

נניח שלאחר הרג הדג בשביל מאכל אנו משתמשים ב 75% ממשקלו לאכילה, כי קיימים חלקים לא אכילים כגון עצמות, זימים, מעיים וראש. 100 גרם קרפיון טרי בלי פסולת נותנים 189 קל' ועכשיו בידינו כל הנתונים לחישוב:

נתנו לדג 7.5*390=2925 קל', וקיבלנו במזון 3.8*75%*189=538 קל' ויוצא יחס שהוא 538/2925=0.184

בהשקעה זו קיבלנו 18% בלבד מאותן קלוריות שאכלו הדגים. כשדגים גדלים מתבצע בהם דילול, יש מוות טבעי שלהם, ובגידול רגיל התנאים אינם אופטימליים, כך שמגיעים לכ 15% ניצולת. פרמטרים אחרים הם האנרגיה המושקעת בהכנת וחלוקת הגרעינים לדגים או בערבול מי הבריכה במשך תקופת הגידול כדי שיהיה בהם די חמצן לדגים. אנרגיה זו כרוכה כמובן בהפקת נפט ובזיהום אוויר. נזקים סביבתיים נוספים כוללים אובדן שטח, צריכת מי-שתייה לבריכות וזיהום הסביבה בכימיקלים שונים המוספים לבריכות כדי למנוע מחלות דגים.

בקר וכבשים

לפי אליהו קריא (ע' 100) המשאבים הכרוכים בייצור בשר אינם פחותים מאלו שבגידול דגים. פר בן שנה צרך לגידולו מזון בערך של כ 5 מיליון קלוריות, אך הבשר שמתקבל משחיטתו מספק רק כ 256,375 קלוריות. ההפסד הינו 95%. זאת בלי להביא בחשבון מפגעים סביבתיים נוספים כמו צריכת אנרגיה וכימיקלים.

פרופסור אברהם בונדי בספרו "הזנת בעלי חיים (ע' 607) נותן הערכת נצילות גלובלית של 3% לבשר בקר וכבשים. נצילות הבקר היא הנמוכה ביותר בגלל תקופת הגדילה הארוכה של הבקר, תקופת הריון ארוכה, מערכת העיכול הגדולה של מעלי הגרה שאינה אכילה לאדם ומנצלת את המזון בשיעור נמוך ביחס לעופות. רק 60%-50% מהחיה השלמה אכילים לאדם, כי השאר הם מערכת עיכול, עור, עצמות, גידים, סחוס, שומן, מוח וכיוצ"ב.

עופות

לפי חישוב דומה לדגים שבו לכל 3 ק"ג מזון מרוכז אנו מקבלים 1 ק"ג בשר למאכל אדם נקבל נצילות אופטימלית של 14%. בונדי (ע' 607) נותן הערכה גלובלית של 11% לפטמים, כלומר זן התרנגולת המשמש לבשר. לבשר תרנגולי הודו ההערכה היא 9%.

ביצים

לפי בונדי (ע' 285) תרנגולת מטילה במשקל 2 ק"ג צורכת 270 קלוריות ליום (מהן 190 לקיום ו 80 להטלה) ומטילה ביצה במשקל 56 גרם שבה 90 קלוריות. התרנגולת אינה מטילה כל יום אלא כ 80% מהימים, וזאת בתקופה הטובה ביותר. הניצולת היא אפוא 27% לפי החישוב 90:270*0.827 בתנאים הטובים ביותר.

בונדי (ע' 607) נותן הערכה גלובלית של 18% לביצים. יש לציין שבארץ, לפחות, מטילות בסוף דרכן אינן משמשות למאכל אדם. לפעמים הן ממוחזרות לקמח עופות המשמש לתרנגולות או פרות.

חלב

לפי בונדי (ע' 507) פרות חולבות בשיא תנובתן מתקבל חלב בערך קלורי של 9500 קל' ליום. באותה תקופה צורכת הפרה 30,000 קל' ליום במזונותיה (מספוא ירוק, תחמיץ, שחת, גרעינים, ועוד).

הניצולת היא 32% (9500:32,000). יש לציין שפרה אינה נותנת חלב יותר מ 9 חודשים בשנה, גדלה קרוב לשנה לפני שהיא מתחילה לתת חלב וצורכת במשך 3חודשים 21,000 קל' ליום. אם נביא עובדה זו בחשבון נקבל יחס תשומה/תפוקה של 24%. הערכתו הגלובלית של בונדי (ע' 607) לחלב הינה 17%.

סיכום ביניים

הנתונים לגבי יעילות התפוקה של ענפי חקלאות שונים לעולם אינם אחידים. הם משתנים לפי התנאים האקלימיים, שיטות הגידול והמקומות בהם נאספו. הנתונים תלויים גם בשיטות חישוב שונות, כך למשל הנתונים שהובאו קודם הם אופטימליים. הפרות החולבות נשלחות לשחיטה (בשר) לאחר שתנובתן ירדה, ויש להתחשב בתוספת קלוריות זו בחישובים. מצד שני יש להתחשב בקלוריות שצורכות החיות בתקופת הגידול והרביה, בצריכה שונה של חיות שונות, במחלות ומגיפות שפורצות לפתע וממיתות את החיות לפני שהספיקו לשחוט אותן ובפגעי טבע אחרים. למרות ההבדלים בין התחשיבים השונים, התמונה הכללית המתקבלת בכולם אחידה: הפקת מזון מן הצומח יעילה הרבה יותר מהפקת מזון מן החי. הערכה אופטימית לנצילות הממוצעת לאחוז הקל' שהאדם מקבל למאכל תמורת הקל' שהוא נותן לחיות הינה 14% כלומר כשביעית, וזאת אם נתחשב גם במחזור מסוים שקיים בעופות ודגים שבשרם משמש למאכל עופות, דגים ופרות אחרות, ובכך שהחיות אוכלות מזון גס שאינו מתאים לאדם (סובין גרעיני תבואה בעלי טיב ירוד, ותוצרי לווי של תעשיות מזון).

הטבלה הבאה נלקחה מבונדי לפי HOLMS ע"ס נתונים שנאספו מאנגליה (ע' 97) ומפרטת את תפוקת הקלוריות השנתית מדונם אדמה בשני מצבים:

א. תנובת השדה משמשת להאבסת בעלי חיים, שבשרם, חלבם והביצים שהם מייצרים משמשים למאכל אדם.

ב. תנובת השדה נצרכת ישירות ע"י האדם.

א.

10 דונם במיליוני קלוריות
פרות חלב 2500
בקר לבשר 860
כבשים 770
חזירים 2320
תרנגולות לבשר 1140
תרנגולות מטילות 1580

ב.

10 דונם במיליוני קלוריות
חיטה 14,000
אפונה 3,000
תפוחי-אדמה 24,000

מן הטבלה עולה שמאותו שטח אדמה ניתן להפיק פי 10 ויותר תנובה. במשק חקלאי אמור שליש מהקרקע לספק מזון לאדם ושני שלישים מזון לבעלי החיים. משני שלישים אלה רק שביעית הקלוריות מגיעה חזרה לאדם, כלומר.66.6:7=9.5 המסקנה היא שדי ב 43% מהגידולים החקלאיים למזון (לפי החישוב 33.3+9.5=43) התוצרת החקלאית היא בעיקר למזון האדם, למעט גידולים ככותנה ומטעים.

בספרו "יהדות וצמחונות" מביא SCHWARTZ את הנתונים הסטטיסטיים הבאים המעודכנים לסוף שנות ה- 70:

1. עדרי הבקר של העולם צורכים מזון שערכו הקלורי מאפשר להזין 8.7 מיליארד בני אדם.

2. 220 מליון אמריקנים צורכים מזון (לרוב בגלל צריכת יתר של מזונות מהחי),שניתן להזין בו כמיליארד אנשים בארצות העניות.

3. אם האמריקני הממוצע היה מוריד צריכת בשר ועוף ב 10%, למעלה מ- 12מיליון טון גרעינים היו מתפנים לצורך הזנת בני אדם רעבים - דבר שהיה מספק מזון ל 55 מיליון אנשים בשנה (התחשיב מבוסס על צריכה יומית לאדם של 2000 קלוריות ועל 330 קלוריות ל-100 גרם גרעינים)

גם ההיסטוריה תומכת במסקנה זו:

קריא (ע' 78): "בשנת 1917 נכללה דנמרק בהסגר הימי שהטילו 4 המעצמות על גרמניה. כך הופסק יבוא של מיליון וחצי טונות שיפון, חיטה, תירס וכוספה לדנמרק. נוסף על כך פקדה אותה שנה את דנמרק בצורת קשה שגרמה לירידה ביבול הגרעינים בכרבע מיליון טון. במקום 2.6 מיליון טון גרעינים הדרושים למחיית האוכלוסייה ומשק החי, עמדו לרשות דנמרק רק 0.8 מיליון טון. ממשלת דנמרק הטילה על המדען ד"ר הינדהדה למצוא פתרון. הוא הורה להזין את האוכלוסייה ישירות ולוותר על מזונות מן החי. מאותה שנה ועד סוף המלחמה אכלו הדנים בעיקר מזון מן הצומח, ולא זו בלבד שבדנמרק לא שרר רעב, אלא שהיא ייצאה לשוודיה מזון שלא צרכה בעצמה.

השפעתה של תזונה זו על בריאות האוכלוסיה הדנית היתה מפליאה: תוך שנה אחת ירדה התמותה בדנמרק ב 17%. זה אחוז התמותה הנמוך ביותר שצוין בארץ אירופאית כלשהי, ומגיפת השפעת שפקדה את כל ארצות אירופה פסחה דווקא על דנמרק. אילו היו כל ארצות העולם עושות כפי שעשתה דנמרק היו כמויות עצומות של מזון מתפנות כדי להזין בני אדם, הנזקים הסביבתיים מהחקלאות היו קטנים באופן דרסטי, וסבל רב היה נחסך ממיליארדי בעלי חיים".

מהנתונים שהבאתי עד כאן ברור אפוא שאין הצדקה כלכלית לגדל גרעינים כדי להזין בעלי חיים שהאדם מגדל כדי לאכול את בשרם או חלבם. הרבה יותר הגיוני להזין בגרעינים את האדם ישירות. המעבר לטבעונות יאפשר לשחרר משאבים ולצמצם את בעיות הרעב העולמי.

ב. נזקים אקולוגיים ישירים מחקלאות

מעבר לטבעונות יצמצם גם את כמות התוצרת החקלאית הדרושה. לכאורה החקלאות היא ענף שאינו גורם נזקים אקולוגיים ניכרים. זה נכון למשקים פרימיטיביים שאינם משתמשים במכונות המונעות בדלק (כולל חשמל), בדשנים מלאכותיים, בכימיקלים שונים ובחומרי הדברה. אולם החקלאות המודרנית (האינטנסיבית) משתמשת בהם למכביר, למעט גידולים אורגניים שיש בהם שימוש בדלק אך לא בכימיקלים מזיקים לסביבה.

חקלאות ותעשיית הבשר כרוכות בהשקיה, בשימוש בדשנים, בחומרי הדברה, במכונות ובחדרי עיבוד וקירור הצורכים אנרגיה רבה. ההשקיה מאיימת על מלאי המים. דשנים וחומרי ההדברה מזהמים את המים, הקרקע והסביבה, והאנרגיה הרבה המושקעת בייצור המזון מדלדלת את מלאי הדלק העולמי, ומזהמת את האויר. הפקעת שטחים טבעיים והפיכתם לחקלאיים נוגסת בשטחי המחייה של חיות הבר ומביאה לצמצום אוכלוסיית חיות הבר ואף להכחדת מינים. דוגמא חשובה לכך היא שטחי הג'ונגל בדרום אמריקה המבוראים לגידול בקר ונזנחים לאחר כמה שנים, כי אדמת הג'ונגל היא דקה עם מעט חומרי מזון ואינה מתאימה לחקלאות (אטנבורו, ע' 99-77).

פרט לכך צריכת המים של משחטות היא גדולה מאוד, והן יוצרות ביוב בכמויות ענק: " הביוב זורם לנחל אלכסנדר וכולל מזהמים אורגניים, שומנים, דם ופסולת. הוד חפר לבדו [משחטה ומפעל לעיבוד בשר הנמצא בעמק חפר] מזרים ביוב שהעומס האורגני שלו שקול לזה שמייצרת עיר בת 100 אלף תושבים" (ידיעות אחרונות, 21.9.93 יצחק בר-יוסף, מוסף "סביבה", ע' 7).

הביוב של משחטה עתיר במלחים המשמשים להוצאת הדם מגופות החיות וכן בדם עצמו, והוא קשה לנטרול הרבה יותר מביוב רגיל. מספר פעמים התפרסמו בעיתונים דיווחים על סתימת מסנני מפעל השפד"ן בגלל הצטברות נוצות מבתי מטבחיים שהשליכו אותן לביוב במקום לפנותן לאתר אשפה מוסדר.

גידול דגים בבריכות מים מתוקים היא תעשייה המבזבזת מים בכמויות אדירות. עשרות מיליוני מטר קוב מים נלקחים כל שנה מאגן ההיקוות של הכינרת לצורכי מדגה (לפי דו"ח המשרד לאיכות הסביבה 1997, ע' 279). בכל בריכת דגים ישנה חילוף מים בלתי פוסק, כי רק בדרך זו ניתן לטהר את המים מצואת הדגים והלכלוך שגורם מזון הדגים. מי הבריכה יורדים למי התהום ומזהמים אותם בחנקות אורגניות ובחומרי הדברה שהבריכה מלאה בהם: פורמלין, ברומקס, DP ועוד. מי חוות הפורלים של קיבוץ דן מזהמים את הירדן. על-פי חישובי הרשות לתכנון של משרד החקלאות, המידגה צורך כ 100 מיליון מ"ק מים מתוקים בשנה ("דיג ומדגה בישראל, כ"ה, יוני 1992). על פי חישובים של גורמים אחרים הכמות מגיעה אף ל 120 מיליון קוב בשנה. כמות זו שקולה לכמות המים שצורכים חמישית מכל משקי הבית במדינה בשנה. וועדה מקצועית של ארגון מגדלי הדגים הגיעה למסקנה שכמות המים הדרושה ל"ייצור" ק"ג דגים עומדת על 17 קוב [17,000 ליטר] בממוצע. לגידול אמנונים הכמות אף מגיעה ל 20 מ"ק לק"ג ("דיג ומדגה בישראל", כ"ט, יולי 1996, ע' 83). יש לציין שכשלושה רבעים מכלל הדגים הנצרכים בארץ גדלים בבריכות.

משקי בעלי החיים בארץ (לא כולל משחטות) מייצרים כ 3 מיליון טונות בשנה של שפכים ופסולות. משקים אלה ברובם המכריע אינם מזרימים את שפכיהם למערכות ביוב מוסדרות ואינם מטפלים בפסולת שלהם באופן ידידותי לסביבה. בארץ כ 125,000 פרות חולבות (נכון ל-תחילת 96) המייצרות בהערכה גסה מעל 300,000 טון צואה ושתן. זו כמות השקולה לזו ש"מייצרים" כל תושבי המדינה. כל פרה מפרישה כמות צואה ושתן של כ 40 נפשות. (מים והשקיה, ע' 20). במקומות רבים אין סידורי ביוב נאותים וזה גורם לנזקים למי התהום ולזיהום נחלים (במיוחד ברמת הגולן). גם אם יש סידורי ביוב נאותים ודאי שההשפעה על האקולוגיה אינה טובה כפי שנכון לגבי כל ביוב.

להלן נתאר בקצרה ובאופן כללי מרכיבי נפט ודשנים ומים על הסביבה:

נפט

שוורץ קובע ש- 10 קלוריות של נפט גולמי מייצרות קלוריה אחת של אנרגיית מזון בדיאטה אמריקאית ממוצעת. אם כל מצבת הנפט שבעולם היתה מנוצלת להזנת האנושות בתפריט אמריקני טיפוסי, כל הנפט שבעולם יאזל תוך 13 שנה. הדורות הבאים הם שיסבלו כנראה ממחסור באנרגיה עקב הצריכה המופרזת שלנו.

לפי ויזל (ע' 107) נפט גורם נזקים סביבתיים רבים: הוא מעובד בבתי זיקוק המזהמים את הסביבה. במנועי שריפה פנימית נשרף הדלק בצורה בלתי מושלמת ולכן נפלטות לאויר כמויות גדולות של פחמימנים בלתי שרופים ופחמן חד חמצני שהוא רעל מסוכן. הפחמימנים גורמים לאפקט החממה, ויש המקשרים אותם לחורים באוזון. תרכובות הגופרית שבנפט נפלטות לאוויר. בעיה זו חמורה בשריפת מזוט, שהוא נפט באיכות נמוכה המשמש דלק עיקרי לתעשיה וייצור חשמל. הגופרית גורמת למחלות נשימה ולפגעים נוספים, כפי שקורה, למשל, ביישובים הסמוכים לתחנת הכוח של חברת החשמל באשדוד.

דשנים וחומרי הדברה

לפי ויזל (ע' 46) קבוצות הדשנים העיקריות הינן מלחי אשלגן, חנקן וזרחן. באשלגן אין מחסור, כמותו של החנקן היא בלתי מוגבלת כי הוא הגז העיקרי באויר. ברם, יש להפוך אותו לחנקה (NO3)- או לאמוניום (NH4+) כדי שיהיה זמין לצמחים, אך תהליך זה דורש אנרגיה רבה. כמויות הזרחן הניתנות לניצול הן מוגבלות. לסיכום - גם דשנים אינם משאב בלתי מתכלה.

בהמשך כותב ויזל (ע' 53-55) שחומרי הדברה הם ברובם חומרים סינתטיים הזרים למערכות הסביבתיות הטבעיות. בחקלאות משתמשים בקוטלי חרקים, קוטלי אקריות, פטריות, עשבים ועוד בכמות של 5 ק"ג לדונם בממוצע. חומרי ההדברה עפים ברוח או נשטפים במים ופירוקם הוא בדרך כלל איטי. התכשירים עלולים להגיע למי התהום ורבים מהם רעילים לאדם. הם פותחו במיוחד כדי לפגוע באורגניזמים מסוימים, אך הניסיון מלמד, שלעיתים הם מסוגלים לפגוע גם באורגניזמים אחרים. חומרי הדברה גורמים לאדם במישרין ובעקיפין מחלות שונות כמו סרטן ומומים מולדים.

ויזל (ע' 49) קובע: "ההשלכות הסביבתיות של ייצור מזון על הסביבה הן חמורות. ייצור מזון דורש מים. כתוצאה מזה נוצלו ונעלמו נחלים, אגמים, ונהרות רבים, בעיקר באזורים צחיחים. מקווי מים אחרים אשר אליהם מתנקזים השדות דושנו בעודפי הדשנים שבשדות והוריקו מרוב אצות. הרחבת החקלאות האינטנסיבית נעשתה על חשבון שטחי הבור ופגעה במינים רבים של צמחים אשר שדות הבור היו מקום חיותם. השימוש ברעלים לקטילת מזיקים פגע במינים רבים של בעלי חיים מועילים". כוונתו של ויזל בבעלי חיים מועילים הינה למשל לאוכלי מכרסמים שפוגעים בחיטה, או לאוכלי חרקים המזיקים לגידולי תרבות.

מים

מים הינם המשאב הבעייתי ביותר בישראל, שפוחת ומזדהם במהירות. ויזל (ע' 49) אומד שעבור גידול 1 ק"ג חיטה דרושים 1,200 ק"ג מים. פרה מבוגרת צורכת ביום כ 23 אלף קלוריות שהן שוות ערך ל 7 ק"ג חיטה, או ( 840 )7*120=840 ק"ג מים ביום אחד לשם מזונה בלבד. חישוב זה אינו כולל כמובן מי שתייה ומים לצרכים אחרים. אמדן סה"כ המים של ויזל (ע' 47) הוא שכדי לייצר1 ק"ג של בשר דרושים בין 5,000 ל-12,000 ליטר מים. בשר עוף דורש מ 5000 ומעלה, בשר בקר מ 12,000 ומטה ודגי בריכות 22,000. הווה אומר: אדם האוכל לארוחת הצהריים 250 גרם בשר עוף "שותה" באותה הזדמנות כ- 1,250 ק"ג מים. אם יאכל חצי ק"ג בשר בקר, ירדו לטמיון כ- 5 טון מים.

המלחת מי התהום באזור החוף בישראל ידועה היטב ובעתיד יחריף המחסור במים להשקיה. סיבה נוספת להפסיק גידול חיות לבשר. כידוע - הצרכן הראשי של חברת החשמל הינו מקורות, כי מי המוביל נשאבים מהכנרת. שאיבה זו מתבצעת באמצעות חשמל (=נפט) שעליו כבר דובר. הווה אומר שצריכת מים גבוהה מביאה בעקיפין לזיהום גבוה יותר מנפט.

אחרי שתארנו בקצרה את נזקיה האקולוגיים של החקלאות הן בגידול צמחים והן בגידול החיות והפיכתן לבשר מובנת החשיבות האקולוגית הגדולה שבהמנעות מתוצרת המופקת מחיות: ללא צריכת תוצרת מחיות נדרשים פחות ממחצית שטחי החקלאות להזנת האדם, הרבה פחות ממחצית הביוב (נזכור שרק פרות החלב בישראל כבר מייצרות אותה כמות צואה ושתן של אוכלוסיית המדינה), הרבה פחות חומרי הדברה, אנטיביוטיקה, הורמונים, ושאר דברים מרשימה ארוכה מאוד (עיבוד עור ידוע כמזהם ביוב בגלל החומרים הדרושים לו).

ג. מרעה, ציד ודיג

לאחר שסקרנו את נזקי החקלאות האינטנסיבית יהיו האומרים: ישנן שיטות אחרות לגידול בשר שנזקן פחות, כמו גידול חיות בשטחי בור - קרקעות שאינן ראויות לעיבוד חקלאי אך מתקיימים עליהן יונקים גדולים (כבשים, צבאים, ביזונים, פרות וכו') שאותם ניתן לצוד בקלות יחסית. ניצול שטחים אלה לייצור בשר זול יחסית ודורש השקעה מזערית של אנרגיה. להלן ייסקרו 3 סוגי שטחי בור לגבי אפשרות הפקת הבשר מהם: מדבריות וערבות עשב, יערות הצפון, ימים ואגמים.

מדבריות וערבות עשב

במדבריות מגודלים בעלי חיים ככבשים, עיזים וגמלים המותאמים ביולוגית לתנאי הסביבה. זהו מקור מזון בלתי אמין, כי בצורת עלולה לחסל את העדרים. רעייה מופרזת אינה מאפשרת לצמחים להתחדש והורסת לטווח ארוך את פני הקרקע כך שחול מכסה אותם. כדי להיווכח בכך די להסתכל על הקרקעות שלצד כביש באר-שבע - דימונה, אזור שבו קיימת רעיית יתר של עדרי הבדואים.

קיימות שיטות טובות יותר לניצול הקרקע המדברית מאשר רעייה, כפי שמעידה ההיסטוריה של הנבטים שבנו ערים גדולות בנגב הצחיח. לנבטים היתה חקלאות מדברית מפותחת שהתבססה על גידולים ללא השקיה ועל ניצול מקסימלי של מי הנגר העילי ואגירת מים משטפונות נדירים, וזאת לפני כאלפיים שנים!

אטנבורו (ע' 119-125) סוגים רבים ושונים של יונקים גדולים בערבות עשב גדולות בעולם שאוכלוסייתם ירדה פלאים בגלל ציד בלתי מבוקר כבר במאה הקודמת. אם נוסיף לניסיון ההיסטורי התרבות בלתי מבוקרת של האדם ויצר ציד בלתי מבוקר ננטוש גם אפשרות זו כטובה להפקה אינטנסיבית של מזון.

יערות הצפון

לפי אטנבורו (ע' 71-57) הצפון הקרים תנאי החיים קשים. רק עצי מחט ירוקי עד גדלים בהמוניהם בסביבה קפואה זו וישנו שווי משקל אקולוגי מורכב ועדין כשפטריות מפרקות את המחטים שנפלו. חיות היער הצמחוניות הגדולות מתקיימות בחורף על מלאי השומן שצברו מן הקיץ, והעדרים המתורבתים של אילי הצפון בקושי מקיימים את הלאפים - בני האדם יושבי היערות.

ימים ואגמים

לפי ויזל (ע' 49) יש הטוענים, שהפתרון לבעיות הרעב יימצא ע"י תזונה שתהיה מבוססת על דגים. ואולם, אפשרויות המזון הטמונות בים אינן מעודדות, כי הדגה מספקת כיום פחות מ 4% מתצרוכת המזון וכבר במצב הנוכחי הדיג העולמי הגיע למצב של דיג יתר וישנה ירידה קבועה ביבול הדיג.

לפי פרסומים בעיתונים מתקופתנו אנו יודעים שאוכלוסיות דגי הטונה והסלמון הולכות ופוחתות. ב"מעריב" מיום 20.10.96 מוסף מדע, ע' 11 נכתב מאמר שכותרתו "אוכלים טונה או בקלה? - הם עלולים להכחד!" ובגוף המאמר נכתב בין השאר: "... יותר מ- 100 מיני דגים החיים באוקינוס צורפו באחרונה ע"י האיגוד העולמי לשימור הסביבה שמושבו בשוויץ ל'רשימה האדומה' של מיני חי שמספרם הולך ומצטמק והם בסכנת הכחדה... ברשימה נכללים הכריש הלבן הגדול, דג הטונה, דג החרב הצפון אטלנטי, דג הבקלה האטלנטי..." יש לציין שגם דגים ויצורים ימיים שאינם נאכלים מתים כשהם נתפסים ברשת בדיג דגי מאכל, כולל דולפינים. מדובר בדיג אינטנסיבי שבו משתתפות כמה אוניות עם רשתות צפופות מאוד שאינן מאפשרות ליצור ימי שגודלו גדול מסרדין להתחמק.

זיהום הימים והאוקינוסים גורם לכך שאי-אפשר "לבנות" על דגי הים כמקור מזון עולמי עתידי. יתר על כן, מזהמים סביבתיים שונים נוטים להתרכז בגופם של דגים ועלולים לגרום נזק בריאותי חמור לאדם, ולדוגמה הכספית:

לפי אילני (ע' 106) כספית מצויה במיוחד בדג הטונה ובמוצריו. הרעלת כספית מתבטאת בהפרעות קשות במערכות הראייה, העיכול, העצבים והכליות. הכמות הנחשבת מזיקה היא מעל 0.5 חלקי מיליון מכמות הדג. בדגים מיפן, שוודיה וקנדה נמצאו 10-20 חלקי מיליון של כספית והדגים נפסלו ואף הושמדו.

נכון להיום אין פיתרון למזהמים ושפכי תעשיות - כך שכל האוכל דגי ים ללא בדיקה מסתכן במידה זו או אחרת בהרעלה זו או אחרת. כגון הבוצה הרעילה ממפעל הכימיקלים בקישון המועברת באניה לים התיכון ונשפכת שם.

ד. סוף דבר

במאמר זה הראינו, שגידול חיות לבשר וצריכת דגים הינם אחד הגורמים הראשיים לדלדול מקורות המזון בעולם ולנזקים אקולוגיים. האחריות לאיזון האקולוגי של העולם אינה מוטלת רק על ממשלות, אלא גם על כל אחד ואחד מאתנו. טבעונות, או לפחות צמחונות, היא צעד ראשון - וחשוב מאוד.

מקורות

  1. ERLICH, P. R.: THE COMING FAMINE IN: HUMAN BIOLOGY, ED.BY CECILE JONSON,VAN NOSTRANDCO, NEW YORK,1970
  2. GOLD, MARK: LIVING WITHOUT CRUELTY. GREEN PRINT/ MARSHAL PICKERING, NEW YORK, 1988
  3. SCHWARTZ, H. RICHARD: JUDAISM AND VEGETARIANISM, EXPOSITION PRESS SMITHTOWN, NEW YORK, 1982.
  4. אטנבורו, דייויד: תבל ומלואה, הוצאת מסדה, גבעתיים,.1986
  5. אילני, יעקב: ערכם התזונתי של המזונות, הוצאת ש. ז'ק ושות', ירושלים, 1986
  6. בונדי, אהרון: הזנת בעלי חיים, הוצאת י.ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ( 1992מהדורה שניה)
  7. ביטאון אירגון מגדלי דגים ואגוד הדייגים: דיג ומדגה בישראל, כרך כ"ד(,)2
  8. ויאולא שלמה: שימוש בליזין סינטטי בכופתיות לקרפיונים לחסכון בחלבון כללי ולהפחתת זיהום המים, ע',67-61חיפה, 1991
  9. מים והשקיה - עלון ארגון עובדי המים, מס.,354אפריל,96 ענב אורן ושלמה
  10. קפואה: הטיפול בשפכי בעלי חיים, ע' 23-20
  11. ויזל ופישלזון (עורכים): אקולוגיה: אדם וסביבתו - קובץ מאמרים, אוניברסיטת ת"א, ת"א,.1977
  12. קריא, אליהו: לא בשר, לא דגה... ומה הדאגה, הוצאת רשפים, ת"א,.1978
  13. קרסון, רחל: האביב הדומם, הוצאת ספרים טבע ובריאות, ת"א,.1966