על כרעי תרנגולת

מאת: עמותת "אנונימוס"

חייהם ומותם של מעל 160 מיליון תרנגולים מדי שנה בישראל
article_chicken_1 (7K)

טבע ותעשייה

בגיל שבעה שבועות, הגיל שבו נשחטים התרנגולים עבור תעשיית הבשר, רחוקים עדיין עופות דומים בטבע מעצמאות. הם כמעט אפרוחים, שעוד לומדים להתמצא בשטח ולברור לעצמם מזון, תחת חסות אמם. הקשר עם האם החל כשהיו עדיין עוברים בביצה, ונמשך בטיפולה הצמוד בשבועות הראשונים לחייהם. בתעשיית הבשר לא זוכים האפרוחים להגנה, להדרכה ולסיפוק הסקרנות המובנים מאליהם בטבע: הם בוקעים במדגרות, נכלאים בסביבה צפופה וחדגונית, ומטופלים כאילו היו לא יותר ממכונות ביולוגיות לייצור בשר. בהתאם לתכלית יחידה זו - להתפטם ולצבור בשר - הם מכונים בעגה החקלאית "פטמים". מעל 150 מיליון עופות כאלה מומתים בישראל מדי שנה, מהם יותר מעשרה מיליון תרנגולי-הודו, והיתר - תרנגולי-הבית ("פטמים"). בנוסף לאלה מושמדים אפרוחים רבים בתור "עודפים", "נפלים" וכדומה, עוד בטרם הגיע ללולי הפיטום - מספר הביצים המודגרות בישראל מדי שנה עומד על כ-220 מיליון. מספרים אלה מציבים את ישראל כאחת הצרכניות הגדולות ביותר בעולם של מוצרי לול לאדם.

הפריה בסגנון תעשייתי

חייהם של עופות רבים בתעשיית הבשר אינם מתחילים עוד בקשר ישיר בין תרנגולת לתרנגול. את מקום המגע הטבעי תופסת ההזרעה המלאכותית. רק כך ניתן כיום להפרות מינים מסוימים. תרנגולי הודו, למשל, עוותו באמצעות ברירה מלאכותית, שנועדה ליצור זכרים ענקיים ונקבות ננסיות. אחת מתוצאותיה של "השבחה" זו היא אבדן היכולת להתרבות באופן טבעי. התרנגולים חווים תסכול רב, והנקבות נפגעות מניסיונות ההזדווגות של זכרים, הכבדים מהן כפליים. ההזרעה מתחילה בסחיטת הזרע מגופו של התרנגול. גופו נלפת כדי לשתק אותו מתנועה, והמזריע לוחץ על אבר-המין עד שנפלט הזרע. במקרים רבים גורמת פעולה זו דימום, כתוצאה מפגיעה ברקמות הביב (פתח ההפרשות של התרנגול) או באבר-המין. עתה עוברים המזריעים לנקבה: היא נלפתת כדי למנוע ממנה לזוז, והמזריע לוחץ בחוזקה על בטנה ועל גבה, פעולה המביאה להבלטת הנרתיק. בתנועה סיבובית מחדיר המזריע לנרתיק המובלט צינורית, המחוברת לקצה של מזרק, שבו מצוי נוזל הזרע. כך באים אפרוחים לעולם. גידול בקצב השוק. כל האפרוחים בתעשיית הבשר בוקעים במתקנים להדגרה מלאכותית. משם הם מובלים למבני ענק סגורים, ומרגע זה יוכתבו כל חייהם הקצרים על-ידי עיקרון אחד: גדילה מרבית בזמן ובעלות מזעריים. מאלצים אותם להכפיל את משקל גופם פי 50-60 תוך כשבעה שבועות, בעזרת כימיקלים המאיצים את תהליך הגדילה, ושיטות שונות של תאורה מלאכותית. שיטת ה"הארה לסירוגין" מתבססת על החשכת הלול, הגורמת לאפרוחים להירדם, ולאחר זמן קצר מעירים אותם באמצעות אור חזק, על מנת שיאכלו במרץ, כאילו התעוררו משנת לילה. לאחר האכילה מוחשך שוב הלול, וחוזר חלילה. על-פי שיטת ה"הארה הרציפה", הרווחת יותר, על הלול להיות מואר תמיד כדי למנוע מן האפרוחים לישון ברציפות, מצב הגורם להם לצרוך מזון רב יותר.

המרוץ אחר השניצל

המחקר החקלאי שוקד על "פיתוח" של זני עופות, שניתן יהיה להפיק מהם רווחים גדולים יותר. באמצעות ברירה מלאכותית של עופות, הסובלים מלידה ממבנה גוף מעוות, והכלאתם אלה עם אלה, גורמים ה"מטפחים" לצמצום ממדיהם של איברים, אשר אינם מבוקשים ביותר על-ידי הלקוחות, כגון הרגליים, ולהגדלת האיברים המבוקשים ביותר, כגון החזה. כתוצאה מכך באים לעולם יצורים נכים, שרגליהם הקטנות מתקשות לשאת את גופם המנופח. כך, למשל, הוכפל שיעורו של משקל חזה תרנגול-ההודו מתוך כלל הגוף: מ-19.7% ממשקל הגוף כולו ב-1940, ל-38.2% ב-1980. כיום מנסות מרבית החברות העוסקות בברירה מלאכותית "לייצר" תרנגולי-הודו, שיש בהם יותר "שניצל" מאשר כל שאר חלקי הגוף יחד. המחקר גם מנסה, למשל, "לפתח" אפרוחים חסרי נוצות או בעלי נוצות דלילות, כדי לחסוך בעבודת מכונות המריטה לאחר השחיטה.

קורבנות של גוף מעוות

העופות משלמים מחיר כבד בעקבות עיוות מבנה גופם לצורך "ייצור" מרבי של חלקים בעלי ערך כלכלי גבוה, ובשל ניוון החלקים ה"זולים". העופות קורסים תחת משקל גופם, שכן השלד, שנותר קטן, אינו מסוגל לשאת את נפח השרירים העצום. משקל החזה המופרז מושך אותם קדימה ומקשה עליהם ללכת, ורגליהם הופכות למוקד של פצעים ומחלות: פגמים ונפיחויות בפרקי העקב, סיבוב הרגליים בזווית לא טבעית ועיוות מבנה הרגל. רבים מן העופות סובלים מכאבים ומנכות חמורים עד כדי כך, שהם מתקשים להגיע לכלי המזון והשתייה שלהם. מחלה נוספת, הפוגעת בפטמים בעקבות עיוות המבנה האנטומי, היא מיימת (Ascites) - הקוטלת כארבעה מיליון תרנגולים בשנה בישראל. בניגוד לרקמות השרירים, ש"טופחו" לגדילה מהירה, נותרה מערכת הלב-הריאה של העופות בגודלה המקורי, ואין היא מסוגלת לספק חמצן לתאי השריר, המתפתחים במהירות. כתוצאה מכך מצטברים נוזלים בחלל הבטן, הגורמים לעלייה בלחץ-הדם עד שאין הלב מסוגל עוד לעמוד בעומס.

מרצפת אחת כמרחב מחיה

תרנגולים זקוקים לרווחתם למרחב מחיה ניכר, אולם שטח הלול עולה כסף, וכל עניינם של החקלאים הוא בהפקת כמות בשר מרבית לשטח נתון. לכן מצופפים את התרנגולים עד קצה גבול יכולתם לשרוד, ולעתים אף מעבר לכך: 10-20 עופות למטר רבוע בלולים פתוחים, וכ-28 עופות למטר רבוע בלולים שקיימת בהם מערכת לבקרת האקלים. השטח המוקצב לכל תרנגול קטן אפוא ממרצפת בגודל 20X20 סנטימטרים - והמדובר בעופות, שמוטת הכנפיים שלהם בסוף חייהם הקצרים היא חצי מטר. הם נאלצים לדרוך זה על זה כדי להגיע אל כלי המזון והמים, כשהחלשים מביניהם נדחקים מן הכלים, ונידונים למות בצמא וברעב. לתיאור מקרה הממחיש את הקטלניות שבתנאי הלול המתועש

תסמונת הכלא: אלימות

קרוביהם של התרנגולים בטבע ואף תרנגולים מבויתים במשקים מסורתיים קטנים מקיימים סדר חברתי היררכי. הם לומדים להכיר את מידת כוחם ותקיפותם של חברי הלהקה באמצעות מפגני כוח - סמליים, בעיקרם. המוני העופות הצפופים בלולים של תעשיית הבשר אינם יכולים לקיים סדר חברתי תקין. כתוצאה מכך הם מרבים לנקר זה את זה ולתלוש נוצות, עד ליצירת קרחות ופצעים בגב, ולעתים אף עד מוות. במטרה למנוע את התקיפות ההדדיות, שגורמות לחבלות המפחיתות את הערך הכספי של בשר העופות, מחשיכים המגדלים את הלול ומותירים את העופות לחיות בעלטה. שיטה נוספת להפחתת נזקי התוקפנות היא חיתוך (קיטום, בעגה החקלאית ה"נקייה") המקורים. "פתרונות" אלה אינם מקלים על עצבנותם של העופות, הנובעת מן הצפיפות, החום והשיעמום. עם כניסתו של אדם ללול, הופעת רעש חזק וכדומה, הם בורחים בהמוניהם לפינה ולא פעם מועכים זה את זה למוות. למידע נוסף על האלימות והקניבליזם במשקי עופות

חיים בתוך ביוב

הפרשות הגוף אינן מהוות מטרד לתרנגולים בטבע, שכן הם חיים בשטחים גדולים ופתוחים. אולם בלול התעשייתי הם נידונים להתבוסס כל חייהם בהפרשותיהם, כי אין מנקים את הלולים אלא לאחר שנשלחו העופות לשחיטה. מצע הרפד (נסורת, קש וכדומה) המכסה את רצפת הבטון מזדהם ונרטב כתוצאה מנזילות במערכת הצינון, מים שנשפכו והפרשות. העמידה הממושכת על המצע המרקיב גורמת, בין השאר להיווצרות כיבים וכוויות ברגליים. האוויר מזוהם באדי אמוניה רעילים, כתוצאה מהפרשות, ושוררת בו לחות גבוהה או שהוא אפוף ענני אבק עומדים. לולים רבים אף אינם ממוזגים, ובימי חום כבד מתים עופות רבים, עד כדי חיסולן של להקות שלמות. אין פלא, שהחקלאים מוזהרים לשהות בלול זמן מועט ככל האפשר

הזוהמה חודרת לגוף

שבועות רצופים של שהייה באוויר המזוהם גורמים לעופות קשיי נשימה כרוניים, בעיות בעיניים ופגיעות בעור. מחקרים מלמדים, שדי במחצית ריכוז אדי האמוניה המקובל בלולים כדי לגרום מחלות רבות, כגון דלקות בדרכי הנשימה ומחלות נגיפיות. אפילו עשירית מן הריכוז המקובל מביאה לפגיעה בקרומי מערכת הנשימה של העוף. זיהומים בקרנית ובלחמית העין הם תוצאה נוספת של השהייה הממושכת בלולים. העופות סובלים כאבים עזים והם נוהגים לגרד את עיניהם בכנפיהם, תוך צווחות כאב. חלקם אף מתעוורים. בנוסף לכל אלה, מעודדים אדי האמוניה את התפשטות מחלות העור. הזיהום באוויר ובמצע הלול מחמיר גם את מצב פצעי-הלחץ, שמהם סובלים העופות. בתנאים טבעיים אין, כמובן, עופות הסובלים מפצעים כאלה. אולם הצפיפות, מיעוט הגירויים והמשקל העודף גורמים לעופות לרבוץ ללא תנועה במשך רוב זמנם. החזה הענק נצמד לקרקע, עד כי כ-60% ממשקל הגוף מכביד על עצם החזה. הלחץ על העור גורם להיווצרות כיסים, המלאים נוזל צמיג, מתחת לעור של עצם החזה. הזיהום הופך פצעים אלה לכרוניים

המסע האחרון

בתנאים טבעיים חיים תרנגולים כשמונה שנים. בתעשיית הבשר שולחים אותם לשחיטה כשהם בני כשבעה שבועות. המסע מתחיל בפשיטת פועלים על הלול. העופות, שלא הורגלו בנוכחות בני-אדם, נחרדים מהופעתם של מספר אנשים הרודפים אחריהם, תופסים בגופם או בכנפיהם, אוחזים אותם ברגליהם ונושאים אותם כשראשם כלפי מטה, מספר עופות בכל יד. אז דוחסים אותם בצפיפות לתוך כלובים קטנים המועמסים על משאיות, שיובילו אותם למשחטה. רבים מהם סובלים מנקעים ומשברים ברגליים ובכנפיים, כתוצאה משיטות האיסוף, ההעמסה והפריקה. כאבים אלו יבואו לקצם רק עם שחיטת העופות, שעות ארוכות מאוחר יותר. על גבי המשאיות שוררים תנאי חום, מחנק ולחות חמורים, כתוצאה מן הצפיפות שבה כלואים אלפי עופות. התרנגולים הכלואים בשולי המשאית סובלים ממשבי-רוח חזקים, כתוצאה מתנועת המשאית, מקרינת שמש ישירה (לה הם נחשפים לראשונה בחייהם) או מגשם. מסע האימים של התרנגולים עלול לארוך יממה ויותר, שכן לעתים אין מי שיתפנה אליהם במשחטה, ואז מעכבים אותם בכלובים. לכל אורך המסע אין הם מקבלים מזון ומים. הרעב, הצמא והמצוקה הקשה מותירים אותם תשושים ומיובשים - עד כי זוהי אחת הסיבות העיקריות ל"פסילה" שלהם במשחטה. כמיליון וחצי תרנגולים מתים בישראל מדי שנה במהלך ההובלה - שיעור תמותה הגבוה כפליים ויותר מהמקובל במערב אירופה. במקרים קיצוניים של שרב או קרה עלולים יותר ממחצית התרנגולים למות תוך כדי הובלתם.

סוף הדרך

במערב אירופה ובארצות-הברית עוברות הדקות האחרונות בחייהם של העופות כשהם תלויים ברגליהם על סרט נע וצווחים מאימה בעודם חוזים בקודמיהם התלויים והנשחטים בהמוניהם. כך מוסעים העופות אל להב אוטומטי, המשסף את גרונם. לרוב מהממים אותם באמצעות זרם חשמלי, כדי לחסוך מהם את כאב השחיטה. כאשר המנגנון אינו פועל כראוי נשחטים העופות כשהם בהכרה מלאה, ובמקרים שבהם לא הצליחה השחיטה, מושלכים העופות למים רותחים בעודם חיים. מה שנחשב במדינות המערב כאכזריות חריגה הוא הנורמה בישראל: השחיטה הפולחנית מחייבת, שבעל-החיים יהיה בהכרה מלאה בעת שחיטתו (הן לפי ההלכה היהודית, והן לפי חוקי האיסלאם). לכן אין מהממים את העופות לפני שחיטתם, ומותם כרוך בכאבים עזים ובאימה. גם במקרה שהשחיטה "הצליחה", עלול העוף לגסוס במשך מספר דקות, עקב זרימת דם למוח מכלי-דם היקפיים. חלק מן העופות חיים עדיין כאשר הם מובלים לתוך מכונה, המורטת מעליהם את נוצותיהם. במקרים שבהם לא הצליח השוחט לבצע את החיתוך בהתאם לדרישות ההלכה, נעזבים העופות הפצועים לגסוס באיטיות. בעבר נחשבה השחיטה הכשרה לשיטת הרג הומאנית, באופן יחסי: שיסוף מהיר של אבי-העורקים בתנועה אחת זריזה. אולם שיטה זו איבדה את יתרונה היחסי במאה ה-20, עם הפיכת המשחטות למפעלי הרג המוניים. עקב אכזריותה היא אף נאסרה בשווייץ, בנורווגיה ובהולנד.

בסוף התהליך יימכרו גופותיהם של העופות לאנשים, אשר יכרסמו את בשרם סביב שולחן האוכל מבלי להרהר לרגע בכך שהם אוכלים את גופו המת של יצור שהיה חי, ובלי לשאול מה נעשה קודם לכן לאותו יצור כדי לאפשר להם לקנות את גופו ולאכול אותו.