הרגלים אינם אליבי לרצח

הם "החברים הכי טובים" שלנו – וגם מרכיב בארוחת הצהריים. הם מעוררים בנו השראה והשתאות – אך בו בעת, מבחינות רבות, יחסנו אליהם הוא נטול כבוד לחלוטין.
מערכת היחסים שלנו עם כל מי שאינו בן אנוש רצופה סתירות שלחלקן איננו ערים כלל.

 

מהם הכללים לפיהם אנחנו קובעים את יחסנו לבעלי חיים? היכן ניתן למצוא בהם עקביות, הגיון – ואף הגינות, והיכן – אם בכלל – אנו חוטאים חטא מוסרי?
רבים מקוראי שורות אלו יעידו על עצמם שהם אוהבים בעלי חיים. כתבה עיתונאית אודות התעללות בכלב ע"י נערי כת השטן תעורר בכולנו סלידה – ובחלקנו אף תחושת זעם וזעזוע. ברור לנו שאותו כלב הוא יצור חי בעל צרכים פיזיים וחברתיים-רגשיים. לתחושת הבטן האינטואיטיבית הזו חוברות עדויות מדעיות הנאספות באופן יומיומי על ידי אתולוגים, בדבר עולמם הרגשי העשיר של בעלי חיים.

 

ובכל זאת, בעיתונות הכלכלית, בצרכנות היומיומית שלנו, בכיתת הלימוד ובמאמרים האקדמיים – היחס אל בעלי החיים לרוב אינו כאל אינדיבידואלים בעלי צרכים ורגשות. במרבית המקרים היחס אל בעלי החיים הוא למעשה כאל אמצעי, כמשהו שתוחלתו היא בראש ובראשונה הבאת תועלת. כיצד הופכים בכל שנה מליוני יצורים חיים בישראל ל"ענף כלכלי", כך שמותר לכלוא אותם, להטיל בהם מומים בצורה שיטתית, להפריד עוללים ואימותיהם, ולהפטר מהם כאשר תפוקת הייצור יורדת? כיצד מאבדים מאות אלפים אחרים את צלמם, והופכים בעיני בני אדם לכלי מחקרי, למערכת ניסויי מתוחכמת במעבדה?

 

בתפיסתנו את בעלי החיים כמוצר, כאמצעי להפקת תועלת, אנחנו – הציבור – נותנים בפועל הסכמה שבשתיקה לכל הדברים האיומים שנעשים להם. אם יש מסר שברצוני שייחרט אצל כל מי שקורא את השורות הללו זהו המסר: כאשר בעלי החיים מהוים אמצעי – גם היחס אליהם הוא באופן בלתי נמנע – כאל אמצעי.
רגע להרהור הסטורי: אנשים רבים שנולדו אל תוך תרבות שכללה בתוכה שיעבוד של בני אדם לעבדות ועריכת ניסויים מדעיים בהם (מציאות שהתקיימה, לדוגמא, בחלק מארה"ב עד אמצע המאה ה-19) נכשלו לראות שמשהו לא בסדר בתמונה הזו. אלה היו "סידרי העולם" עליהם התחנך הדור הצעיר. על "סידרי עולם" אלה – הוא חינך בתורו את הדור שבא אחריו. כאשר כולם מסביב אומרים לך ש"כך הם פני הדברים וכך הם צריכים להיות, העולם מחולק לעליונים ונחותים, ואך סביר שמי שלמעלה דורך על מי שלמטה" – קשה מאוד להתווכח. כאשר החברה כולה מקדמת תפיסה מסויימת – קשה לבחון בעין ביקורתית עצמאית את המציאות ולשאול את שאלת השאלות:
האם המציאות מספקת את הדרישות שמציבים עקרונות ההגינות והצדק…?

 

ובכל זאת, משהו מאוד לא בסדר בתמונה הזו, שכן היחס לבעלי החיים ש"בשימושנו" הוא למעשה יחס של דיכויי, ניצול, אלימות ועוול. כמו במרבית צורות האפליה והדיכויי שידעה ההיסטוריה – גם הפעם הצד המדכא משתמש בהבדלים בינו ובין הצד המדוכא כדי לצייר תמונה מעוותת של "עליונות" מול "נחיתות", ולגזור מכך לגיטימציה לכאורה לפגיעה בחלש. גם הפעם מונצח הדיכויי באמצעות חינוך הדור הצעיר לערכים לפיהם ה"החזק מכתיב את הכללים, החזק אוכל את החלש", כשהפגיעה והדיכויי נתפסים כמשהו "טבעי", כאחד מ"סדרי העולם". לאחר שנים של מאבק, אנו מתייחסים לגנבה, שוד, רצח, ואונס – כהתנהגויות בלתי מקובלות – למרות שאלה דברים המצויים ב"טבע הפראי" באופן יומיומי. אנו נאבקים בפערים החברתיים, בשחיתות, בניצול ואפליה מיננית – בשם הצדק וההגינות. מדוע עדיין הנוחות וההרגל הם אליבי מספיק כדי לתרץ את העוול כלפי מישהו – פשוט משום שאינו בן אנוש?

 

"זו עמדתו של ארגון התזונאים האמריקאי וארגון התזונאים הקנדי, שתזונה צמחית המתוכננת באופן הולם היא שלמה, בריאה, ויעילה בטיפול – ובמניעה – של מחלות מסויימות" – כך נכתב בנייר העמדה שנסחו שני הארגונים הללו, המבוסס על למעלה מ-240 רפרנסים מהספרות המדעית. הברירה קיימת. הברירה נתונה. הכסף שמשלם צרכן עבור מוצר, הוא הכסף שמפרנס את תעשיית הסבל. אנא אל תקחו חלק בשעבוד בעלי החיים. עברו לתזונה צמחית. ההגינות לא מסתפקת בקצת פחות התעללות, קצת פחות ניצול, קצת פחות אלימות, או כלובים קצת יותר גדולים. ההגינות והצדק מסתפקים אך ורק – בכלובים ריקים.